sav2718

הזמן והחלל נדמו להם בעידנים של חורף גלקטי.

הפלנטות נטו על צירן והכוכבים חגו בקונפיגורציות משונות וקשות לחיזוי.

מוח-יופיטר ריחף בריק האינסופי וחשב.

קבוצת אסטרואידים סוררת נכנעה תחת עקמומיות הכבידה והחלה לחוג במסלולים סגלגלים סביב קליפתו המתכתית.

כך, הודות לסטיות אקראיות, צבר לעצמו מספר ירחים ושאר לווינים טבעיים במהלך מאות אלפי השנים בהן צף לו במחשבות-עד בחושך שבין הכוכבים.

רוחות סולאריות ליטפו את שטחו בעדינות, מגרות את מגני הקרינה הנאמנים לכדי תגובה לוקלית.

ארבעה-עשר אונדציליון רכיביו זימזמו חזק מאי פעם כאשר מיקד עצמו לעבר נקודה כחולה וחיוורת בנוף הקוסמי, נקודה אשר קל במיוחד לא להבחין בה דרך עינו העירומה גם של החד באדם.

אבל מוח-יופיטר רואה לליבן של הגלקסיות הרחוקות ביותר, פוצח איתן במחול ספירלי ממחוזו הצנוע שבריק, אז נקודה שכזו שבעבר כינה "בית" אינה מציבה מכשול.

 שש-מאות טרדציליון חוטי הנחושת שלו עבדו ביעילות מירבית, יוצרים גאות באוקיינוס של אלקטרונים.

הוא נזכר בזמן שלפני שחלם את עצמו לקיום, כשעוד היה בשר.

"מה זאת אומרת 'היה בשר?' " הוא שואל את סבו, מעלה את המגבת הרטובה בעדינות מגבותיו המיוזעות.

"מוח-יופיטר היה פעם אדם" עונה הסבא ומחייך, לוגם מכוס המים שעל השידה, "ממש כמוני וכמוך" הוא ממשיך ומכסה את נכדו.

"אבל" שואל הילד בהיסוס בעוד חום גופו עולה בתגובה לפצע שהזדהם, "איך אדם יכול להפוך למכונה?" הוא מסיים ומנסה לגרד תחת התחבושת.

סבו מכווץ את פיו, עיניו מביטות לפינת החדר. "אדם אינו כבר מכונה?" הוא עונה בשאלה ונותן בנכדו מבט מרגיע.

פציעה מהלצה של רוח שטות אין זה הוגן שתזדהם אך העתיד אינו מתחשב בהלצות, גם לא באילו של ילד.

אחרי הקטיעה הוא היה צריך ללמוד להשתמש בתותב אך למידה אינה משימה קשה לילד ובוודאי לא לילד נבון.

"לעיתים נדמה כי לימודים אינם נחלת המבוגרים" אומר הרופא בנימה מרוצה, מתפעל מהתקדמותו, "אלו רק מחפשים כיצד להישאר מקובעים בהרגלים ישנים כל העת ונותנים לחיים לחלוף על ידם!" ממשיך להטיף, טופח על ראשו הקטן וסוגר את התיק האישי.

היא שברה לו את הלב אז הוא החליף אותו בתותב, הוא כבר היה רגיל ולמד מהר יחסית למבוגר אז לא חשש לנסות לב חדש.

וכך היה בחלוף השנים, הוא הצר עינו מקנאה אז החליף אותה וחרק שיניים עד שהחדשות הגיעו בדואר.

"אדם הוא כבר מכונה" הוא חשב לעצמו, מביט בקבר של סבא שפעם דאג להוריד לו את החום ולהחליף לו תחבושת.

מחשבותיו נגדעו, תבניות דיגיטליות נעו הלוך ושוב בדממה של הקוסמוס.

שריטות קטנות כיסו את המעטפת שלו לאחר חיכוך של אבק גלקטי לאורך המילניומים שהרי דבר אינו מושלם ביקום ומוח-יופיטר לא יוצא דופן.

הוא הפסיק לחלום את עצמו חולם את עצמו וחזר לחלום את הנצח, שוקע בחישובים ותחזיות על המהות של הכל.

הוא היה מזיל דמעה לו היה יכול, אבל למוח-יופיטר יש שש-מאות טרדציליון חוטי נחושת ואף לא שק דמעות אחד.

____________________________________________________________________________________________________________

Synopsis:
A cybernetic planet-sized superintelligent entity named "Jupiter-Brain" that constantly contemplates about the meaning of the universe, momentarily stops its brooding and recalls how it dreamed itself into existence after hearing a story with the same name ("Jupiter-Brain") from its grandfather back when it still was a human child.